| | | | | | |

מורשתה האבודה של עפרה חזה מאת אלי מורנו

נדמה שהתכנים שאופפים את מותה של עפרה חזה לא מפסיקים להגיע, וגם אם חלק מהם לא באמת מחדשים דבר, "האוצר האבוד של עפרה חזה", הגם שקשה להגדיר אותו כסרט דוקומנטרי שכן הוא יותר כתבת מגזין באורך סביר אחרי שמנקים ממנו את כמות הפרסומות האדירה, הצליח להאיר זווית מעניינת במיוחד. הטריגר ל"סרט" הוא עשור למותה, ואין דבר מעניין יותר מקרב ירושה אכזרי שניטש על עזבון של אדם מפורסם.אבל הסרט מתייחס לאספקט שרק הזמן שעבר מאז מותה הוליד, ניהול נכסי הקניין הרוחני של עפרה חזה והפוטנציאל הגלום בו. העובדה ששתי המשפחות, זו של עפרה, וזו של בעלה המנוח מתכתשות במשך שנים כבר בבתי משפט על עזבונה של חזה היא עובדת חיים עצובה שמעורב בה הרבה מאד כסף לא רק יצרים.
הקניין הרוחני של חזה ממשיך לייצר הכנסות נאות, וניהולו, תחת התכתשות בלתי פוסקת של שני הצדדים, הופכים את מורשתה של הזמרת לקורבן נוסף של מותה הטראגי.

טיפוח קניין רוחני של אמנים מתים הוא עסק ריווחי מאד כשאר הוא מנוהל על מי מנוחות, ואין ספק שהפוטנציאל המסחרי של העיזבון הזה גדול הרבה יותר והיה מניב סכומים גבוהים יותר לו היה מתנהל בהסכמה. אין ספק שניהול מושכל ושליו שלו, אשר לא מצריך התדיינות משפטית של שני הצדדים הפגועים על כל יוזמה מסחרית חדשה הקשורה בו[תקליט אוסף חדש, פרסומות, מחזות, ספרים וממורביליה הקשורה בו].

שני מיליון השקלים, שלטענת הסרט הצטברו כתוצאה מהכנסות הזמרת מאז מותה,וזה נתון שאולי יפתיע רבים, הם רק חלק קטן מן הפוטנציאל הכלכלי הקיים בעיזבון של עפרה חזה.
יש הרבה מאד עורבים ונשרים חובבי פגרים סביב ההכנסות האלו. חלקם, מוסיקאים מפורסמים מאד אף הופיעו בסרט מדושני עונג כשהם דנים בדמותה של הזמרת הבתולית המנוחה ובתהילה בה זכתה [בזכותם כמובן] ולא הפסיקו להלל את היצירות הספציפיות שלהם אשר בוצעו על ידה.

משפחתה של חזה נדמתה אתמול חסרת אונים יותר מתמיד, שכהגישה למכולה בה מאוחסנים החפצים שלה היא אלגוריה עצובה משהו למצבם המשפטי הסבוך, הגישה לקניין הרוחני שלה, זה שאיפשר את הנדיבות של אחותה כלפיהם במשך חייה, חסומה כעת יותר מתמיד.זה עצוב ומקומם. 

 

נדמה שדמות אחת היתה חסרה במחול מלחמת הירושה הזו והיא רלוונטית ואקוטית במיוחד. זו של בצלאל אלוני, מנהלה המיתולוגי, שנדמה שכמו אחיותה של עפרה, מעולם לא השלים עם לכתה והוא עסוק כבר עשור שלם בשימור מורשת הקניין הרוחני שלה וכתוצאה ישירה מכך מסייע למיקסום ההכנסות שלו[אלוני כתב חלק גדול מן הלהיטים הגדולים הראשונים שלה]. הוא יוצא בפרוייקט הזוי אחד אחרי השני כשהשיא האחרון שלו הוא המחזמר הכושל על חייה שעלה לאחרונה, אשר לא רק שלא זכה לביקורת אוהדות ואף לא לברכת הדרך מצד רבים ממקורביה של הזמרת, הרי שהוא ממחיש יותר מכל את חוסר היכולת של אלוני להתנתק מביצת הזהב שלו. 

עפרה חזה ניתקה את הקשר רב השנים עם אלוני שנים ספורות לפני מותה, ולרבים בתעשיית המוסיקה אין ספק כי לו הייתה מצליחה לממש את תוכניותיה לפרוש כנף ולעוף בלעדיו, הרי שהיתה מגיעה למקומות אותם סימנה לעצמה בהצלחה מרובה. אני מתקשה לראות אותה מאשרת חלק גדול מן היוזמות הללו של אלוני, שלעניות דעתי, רק מותה הוא שמאפשר אותן.

דווקא הזמרת שנהנתה מקונצזוס של ממש במהלך חייה כאן, לא הצליחה לייצר את אותה האחידות בין האנשים המעורבים בחייה ואשר היו אמונים על ניהול הקריירה שלה, ונדמה שזו המסקנה העצובה מן הסרט הזה. התקליט הגנוז של חזה, יצירת המופת האישית של חייה, הוא מושא לקרב משפטי קשה ועיקש וחבל. עד שיותר הסבך הזה, בתוך ניהול העיזבון המסוכסך והכושל של יצירתה, ספק אם יהיו מספיק מעריצים שצאתו של התקליט הזה תעניין או תרגש אותם. והתקליט הזה יהיה עוד קורבן אחד במורשת של הזמרת היחודית הזו שנעלמת בתוך קרב האיגרוף הזה שמתנהל בין יורשיה ובין האנשים שהיו מעורבים בקריירה שלה שלא מפסיקים להמשיך ולנסות לגזור קופון. כשאין רב חובל, ספינות הרי טובעות.