כמה תובנות על פאבלישניג בתעשיית המוסיקה בארץ- מאת אלי מורנו

מו"לות ביצירות מוסיקאליות היא חלק דומיננטי וקארדינאלי בתעשיית המוסיקה בארץ, התעלמות מקיומה משולה לטמינת הראש בחול של בת יענה. מורכבותו של הנושא, הסודיות והחשאיות האופפת אותו ובעיקר חוסר התובנות של יוצרים לגבי התופעה בתוספת לעמימות המכוונת מטעמם של ארגוני זכויות היוצרים בארץ והיד האחת והנחרצת שהם עושים עם גופי המו"לות בארץ כך אלו הם מתכון בטוח לאובדן הכנסות יוצרים ואף חמור מכך, אובדן החזקה הכמעט מוחלט שלהם על קניינם הרוחני.

כאשר מוסיקאים רבים בארץ שומעים את שמו של מו"ל זה או אחר הם מתכווצים פעמים רבות מכאב, הם נזכרים בעוולה ישנה, בחוסר הידע שלהם ובאופן בו "הולכו שולל" על ידי אותו מו"ל מבלי שבעצם היה להם הידע המספק או הכלים להתמודד מולו והעיקר, תחושת הכאב מלווה פעמים רבות לא רק באובדן ההכנסות שלהם אלא באובדן השליטה שלהם על היקר להם מכל- יצירותיהם.

מו"לות ביצירות מוסיקאליות אינה תופעה חדשה, הנתון הזה אולי יפתיע אמנים רבים בארץ אבל התופעה הזו, ששורשיה טמונים עמוק היטב בתעשיית המוסיקה האמריקאית הבריטית, הגיעה גם לארץ עם גיבושה של תעשיית המוסיקה בארץ לתעשייה פופולארית של ממש, כלומר כבר בשנות השישים כאשר מו"לות בספרות היתה קיימת בארץ אפילו עוד קודם לכן.

מהי מו"לות?

מו"ל מוסיקה לוקח על עצמו באופן תיאורטי את ניהול זכויות היוצרים של היצירה אשר ברשותו, מייצג אותה, מקדם אותה ואת האמן לה היא שייכת ובתמורה "גוזר לעצמו" קופון כספי ממנה.

כמה?

שאלה טובה. באופן עקרוני רבים מן המו"לים היו מעדיפים לנכס לעצמם את מלוא זכויות הקניין הרוחני של היצירה ולשלם רק בעבור יצירתה. חוק זכויות היוצרים בארץ מונע זאת מהם ואולם ארגוני זכויות היוצרים מאפשרים היום מו"לות של עד 50% ממנה! המשמעות פשוטה: מחצית מן ההכנסות של היצירה מכל אפיק אפשרי יגיעו לידיו של המו"ל. בחו"ל יש מולים המייצגים את היצירה במלואה, גובים את הכנסותיה והם מעבירים ליוצרים את חלקם, בארץ כאמור, מו"לות של 100% ביצירה מוסיקאלית אינם מותרים.

רק הכנסות?

לא רק. חשוב לדעת שבעוד שבחלק ההכנסות באופן תיאורטי המו"ל זכאי להכנסות של עד 50% הרי שבפועל הוא שולט על הרבה מעבר לכך, במרבית המקרים, המו"ל מעביר לידו לא רק את ההכנסות אלא גם את יכולת ההחלטה לגבי השימושים שיעשו ביצירה, ירצה, תשולב היצירה בפרסומות, לא ירצה, לא תשולב כך שבאופן עקרוני המו"ל יכול לקדם יצירה אך גם למנוע שימוש בה ולקבל סידרה של החלטות שגויות אשר תפגע בהכנסות היוצר ממנה.

מה ההגיון העומד מאחורי תופעת המו"לות?

באופן היסטורי הלוגיקה העומדת מאחורי תופעת המו"לות הגיונית למדי, גוף המאגד כמות גדולה של יצירות יכול להיות "חזק" יותר ביכולות המשא ומתן שלו אל מול גופים מסחריים ולהקים מערכת אשר תמקסם את התוצאות הכספיות של השימושים ביצירות באופן מיטבי ומועדף מאשר היוצר הבודד. מערכת מו"לות טובה שהבנתה בתחום וכישורי המשא ומתן שלה טובים יכולה אכן בנסיבות רבות לייצר כסף רב ליוצר, גדול יותר מזה שהיה אולי מייצר בעצמו באופן תיאורטי.

ומה המציאות בשטח?

עגומה למדי. הפער בין ההבטחות לבין המציאות בעיקר בתעשיית המו"לות בארץ אדיר. בפועל, מרבית גופי המו"לות בארץ הפכו למכשירי גבייה מתוחכמים למדי, מעשירים את חברות המו"לות אף אינם לוקחים חלק גדול בקידום היצירה והקניין הרוחני של היוצר החתום בה ופשוט מייצרים לעצמם ארכיון מדף אדיר המייצר להם הכנסות קבועות מבלי שהם פועלים ממש לקידומה של היצירה.

כל הסכמי המו"לות גרועים ליוצרים?

לא בהכרח. העניין תלוי בכושר המיקוח של היוצר אל מול חברת המו"לות. זו מצידה משתדלת כי כושר המיקוח הזה יהיה אפסי ומציגה את עצמה אל מול היוצר כ"פיתרון" לכל בעיותיו. חברות תקליטים אשר גילו את המו"לות בארץ כאפיק נהדר ליצירת הכנסות מן הקניין הרוחני של היוצרים שרק הולכות וגודלות אל מול דעיכת המוצר הפיזי של הדיסק או התקליטים בעבר ממהרות להחתים היום כמעט כל אמן יוצר הבא בשעריהן להוציא תקליט על מו"לות על יצירתו. התירוץ: ירידת ההכנסות ממכירות המוצר הפיזי וההשקעה הגדולה בהפקתו ובקידומו "דורשות" מהן למצוא אפיקי רווח אחרים על מנת לכסות את ההשקעה בהפקת אלבומים חדשים.

זה נשמע הגיוני, איפה בדיוק הבעיה?

זה נשמע הגיוני, אבל המציאות מורכבת יותר. עלויות הפקת תקליטים רק יורדות בעשורים האחרונים עם התפתחות המחשבים האישים וריבוי אולפנים ביתים. רבים מן היוצרים מגיעים היום אל חברות התקליטים עם אלבום מוכן והם זקוקים למערכת הפצה וקידום מכירות בלבד. נוסף לכך, אין פרופורציה בין הפוטנציאל הכספי של ההסכם עליו יחתמו לגבי שיעור ההוצאות בפועל של חברות התקליטים.

אותו הדבר לכולם?

בהחלט לא. בעסקים כמו בעסקים, יכולת המיקוח של אמנים מוכרים גבוהה הרבה יותר. הסכמי המו"לות שלהם יהיו טובים יותר או שהם יסרבו לחתום עליהם בכלל אם לא יקבלו ערובות ברורות לרמת ההשקעה שתהיה בהם אל מול גובה ההחזר לו מצפה החברה כתוצאה מהשקעתם בה.

איפוא עומדים ארגוני זכויות היוצרים במקרה הזה? הם לא עוזרים?

לא. נהפוך הוא, בחלק מארגוני זכויות היוצרים יש אף נציגויות של תעשיית המו"לות המנתבים החלטות הארגונים על מנת למקסם את רווחיהם. הסכמה שבשתיקה לכאורה המביאה לאובדן פרנסתם של יוצרים רבים.

יש בכלל מה לעשות?

כן. והרבה. יוצרים רבים גילו בשנים האחרונות את הפשטות והקלות של הפקת אלבומים בעצמם, קידומם והפצתם באופן עצמאי והם מסרבים לחתום על הסכמי מו"לות דרקוניים. ידע והשכלה של יוצרים בתחום חשובים על מנת לסייע להם לשמור על זכויותיהם ולא לאבד הכנסות. הכרת התחום והתייעצות עם מומחים בתחום לפני חתימת הסכמים יכולה לשפר רבות את סיכויו של האמן לשמור על הקניין הרוחני שלו בידיו ולא לאבד אותו בהסכם מו"לות דרקוני שמשפט המפתח שלו בדרך כלל יהיה: "היוצר מעביר את זכויות היוצרים שלו ביצירה לכל התקופה המותרת בחוק זכויות היוצרים ולאחריה", ובמילים פשוטות, למשך כל חייו, וכל חיי יורשיו. יוצרים מאבדים בקלות רבה מידה את הכנסותיהם אל מול מערכות אדישות במיוחד באופן שהוא בלתי הפיך ובמקרים רבים מדובר עבור רבים מהם במהלך עגום ומיותר שניתן היה להמנע ממנו ולחסוך את ההשלכות הכבדות שלו עבור היוצר.

למידה של התחום, התייעצות אם אנשי מקצוע ובעיקר השוואה בין ההצעות והגברת כושר המיקוח של היוצר אל מול מערכת המו"לות הם הפיתרון המיידי לתופעה המדאיגה של נישול יוצרים רבים מקניינם הרוחני.